הצגת תכנית "חוסן לישראל" לחיזוק החברה הישראלית ויישובי הנגב והגליל בכנס אלי הורוביץ לכלכלה וחברה 2025

28 במאי 2025

נאום החוסן הישראלי של יו”ר המחנה הממלכתי בני גנץ בכנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה 2025

"חברי יאיר לפיד השאיר פתק על שולחן ראש הממשלה: “לפיד 24”.
בנט רשם את מפלגת “בנט 26”.
בפתק שלי כתוב – “ישראל 2048”.

הממשלה הבאה צריכה להפסיק להסתכל על שרידות שלטונית קצרת טווח – ולהתמקד בהבטחת קיומה ושגשוגה של ישראל בשנת המאה להקמתה.

מנהיג איראן הציב את 2040 כתאריך היעד להשמדת ישראל.
סינוואר ונסראללה חשבו שהחזון הזה יכול להתגשם, אפילו ניסו להקדים אותו.
ואני מסתכל על ישראל ושואל את עצמי – מה יהיה ניצחון אמיתי?
ניצחון אמיתי יהיה לא רק שנביס את אויבנו, אלא בעיקר שנבטיח את קיומנו, ושנתחזק עוד יותר.
שנוכל להגיד על חבלי הארץ שנפגעו: “כעומק הפגיעה – עומק הצמיחה”.

עלינו לעמוד בשני יעדים, שהאמת עליהם – אני מדבר עוד הרבה לפני השבעה באוקטובר:
גידול של חצי מיליון מתיישבים בנגב ובגליל בתוך חמש שנים, בדגש על הנגב המערבי שאני חי בו, ויישובי קו העימות שאני מכיר אותם היטב.
ועד שנת 2048, שמחצית מאוכלוסיית ישראל תגור בנגב ובגליל.
אם לא נעשה את זה – נאבד את המרחבים האלה, ונצופף את מרחב המרכז למציאות בלתי אפשרית.
אם לא נעשה את זה – אנחנו מקבלים דה-פקטו את תוכנית החלוקה, אותה מחקנו במלחמת השחרור.

עם תוכנית נכונה, עם השקעה נבונה בתשתיות ובחינוך, עם שירות ציבורי חזק ורשויות מקומיות שהן כלי הביצוע שפוגש את האזרח, שיקבלו סמכויות בהתאם – זה אפשרי.

כדי שממשלת הסכמות לאומית תוכל לקדם את זה, עלינו לטפל קודם כול באזרחים הרבים שנפגעו.
אנחנו צריכים להכיר בכך שישראל היא מדינה שעוברת – אי אפשר אפילו להגיד עברה – טראומה לאומית, וצריך לטפל בה.

נפגשתי בשבוע שעבר עם שלוש אמהות ללוחמים שנפצעו במלחמה פציעות קשות מאוד.
הן שייכות לעמותה שנקראת “אמא לביאה”.
אחת מהן סיפרה לי שבנה שנפצע היה אח גדול ונערץ, וכעת האחים האחרים לא יכולים להיות לידו בבית, וחייהם של אזרחים רבים נעצרו לחלוטין.
בסיום הפגישה שאלתי אותן: תגידו – בכל התהליך הקשה הזה, מישהו מהמדינה פנה אליכן באופן יזום?
והתאכזבתי לשמוע שוב ששלושתן ענו מיד – שלא.

לאור מה שקרה פה מאז השבעה באוקטובר, מדינת ישראל צריכה לשנות את ההיערכות שלה ולהתמודד עם האתגר שחוות עשרות אלפי משפחות.
כשר ביטחון הובלתי את רפורמת “נפש אחת” ואת ההכרה בצוללי הקישון.
מה שקרה מאז השבעה באוקטובר מצריך מאיתנו לאמץ את מה שעשינו שם ברמה של משרד הביטחון – גם לחברה הישראלית כולה.
יש פה אתגר ענק.
אנחנו מדינה שאזרחיה חשובים לה – היא גם צריכה להשיב אותם הביתה, היא גם צריכה לשלוח אותם לשרת בצורה הוגנת, והיא גם צריכה לדעת לטפל בהם בצורה טובה.

לצד אובדן החיים הכואב, שהוא באמת הדבר הגדול ביותר שקרה לנו בשבעה באוקטובר – נפגע גם האמון הבסיסי שבין המדינה לאזרח, או האזרח והמדינה.
וחוסר האמון הזה חוצה ארגונים, חוצה תופעות.

גם השבוע, מאות אלפי אזרחים נכנסו לממ”ד כשנורה טיל מתימן.
אין כמעט אזרח בישראל שבן משפחה או מכר שלו לא נפגע בקרב, נרצח, נפצע או נחטף.
מעל 40 אלף ילדים ובני נוער פונו מיישוביהם.
לפי הערכות משרד הבריאות – השנה יתווספו 300 אלף ישראלים למעגל מטופלי הנפש במדינת ישראל.

כל זה קורה, שעל פי הנתונים – יש לנו 16 מרכזי חוסן בלבד, ומערך השירות הפסיכולוגי החינוכי נמצא במחסור של למעלה מאלף פסיכולוגים!
אי אפשר להשאיר את זה ככה.

כדי לנצח, כדי ליישב את הנגב והגליל ולהוביל את ישראל לניצחון אמיתי – נדרשת תוכנית, שאני מרשה לעצמי לקרוא לה “חוסן לישראל”.

מה הבסיס?
מדינת ישראל חייבת להכיר בטראומה כאתגר לאומי, שמחייב התייחסות ייחודית ותקצוב של מיליארדים, בהובלת משרדי הממשלה הרלוונטיים – בריאות, רווחה ונוספים.
עלינו להבטיח לכל אזרח שחווה טראומה – אישית, קהילתית או אחרת – מענה מקצועי יזום.

יצא לי הכבוד להיות יושב ראש המועצה הציבורית של ארגון נט”ל בקטע שבין הצבא לבין הכניסה שלי לפוליטיקה.
ארגון קטן, נמרץ, מסור – אבל הוא לא מדינה.
צריך שתהיה פה מדינה בשביל הדברים האלו.

לכן, כחלק מהחזון לממשלת ההסכמות הלאומית ולישראל 2048, על הממשלה הבאה לנקוט במספר פעולות:

הראשונה והבסיסית: להכיר באמצעות חקיקה והחלטות ממשלה בטראומה ובחוסן לאומי כתחום אחריות מדינתי.
משם לפעול בשלושה מעגלים:
ברמה הארצית באמצעות מערכת הבריאות והרווחה.
ברמת הרשות המקומית מול התושבים – כי הם מכירים אותם.
והצוותים המקצועיים שנותנים מענה לאירועי חירום.

החקיקה והחלטות הממשלה בנושא צריכות להגדיר בצורה רחבה את הזכאויות, את תחומי האחריות ולהבטיח סטנדרטים מקצועיים לטיפול.
צריך להקים תוכניות להכשרה ארצית לעובדים במערכות השונות: אנשי חינוך, רופאים ועובדים סוציאליים.
צריך לגבש שיתופי פעולה עם מוסדות אקדמיים לצורך מחקר והערכת התפקוד של המערכת, ולהקים מאגר ידע לאומי בטראומה וחוסן.

ברירת המחדל צריכה להיות שכל אזרח שנפגע באירוע, ובני משפחתו – מקבלים פנייה יזומה שבה מוצע להם סל הפתרונות והסיוע.
זה נכון חברתית, וזה נכון גם כלכלית – כי מהלך כזה יאפשר להם להיות אזרחים תורמים, ויאפשר לחבלי ארץ שלמים להתפתח ולהשתקם.

אסור לטעות – לא מדובר באיזו החלטת ממשלה או חוק שמעבירים.
מדובר בתוכנית שהטמעתה ועיצובה ייקחו קדנציה מלאה של ממשלה מתפקדת.
נדרש לבצע פיילוט של התפקוד באוכלוסיות בסיכון הגבוה ביותר – במעגלים הראשונים שנפגעו ביישובי הדרום והצפון.
ובמקביל – לגייס ולהכשיר את אנשי המקצוע לשלבים הבאים.

אחרי תקופת הפיילוט והפקת לקחים – יש להרחיב את התוכנית למאות האלפים שזקוקים למענה.

לקראת סיום אני מבקש להזכיר את יצחק רבין ז”ל, שקבע ש”ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי קודם כול – האדם, האזרח הישראלי”.

וניצחון איננו רק הבסת האויבים.
ניצחון אמיתי הוא קודם כול ניצחון של החברה הישראלית על הטרור – חוסנה ופיתוחה של החברה הישראלית.

המטרה של הממשלה הבאה היא להפוך את ישראל בשנת המאה שלה למדינה שהנחילה לאויביה תבוסה בשדה הקרב, והצמיחה חברה חזקה – שיכולה לכל אתגר ואיום שיציבו מולה.
חברה שיש בה הסכמות על ערכי הבסיס שלה.
חברה שהצליחה במשימה הלאומית ליישב את חבלי הארץ שנפגעו על הגבולות.
חברה שיוצאת חזקה, נושאת צלקת – אבל יודעת להמשיך קדימה."

האתר שאתה גולש בו עשוי להשתמש בעוגיות (קוקיז) ובטכנולוגיות דומות. על ידי כניסה לאתר אתה מאשר את תנאי השימוש הכוללים שימוש בעוגיות (קוקיז). אישור

חדשות ועדכונים

יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ: ״דיון חירום בנושא קריסת משרתי המילואים ומשפחותיהם״. תנו לזה רגע לשקוע, לכותרת הזו. זה נושא הדיון שהתנהל אתמול בבוקר בכנסת, בוועדה לפיתוח ולחיזוק הנגב והגליל, ביוזמת ראש הוועדה ח״כ מיכאל ביטון. זה דיון חשוב. אבל במדינה מתוקנת, הוא פשוט לא מתקיים. במדינה מתוקנת, לא היינו צריכים להביא לכנסת את משפחות משרתי המילואים שקורסות תחת הנטל כדי שיוכלו להשמיע את קולן, כדי לאפשר להן מקום לזעוק מדם ליבן. מדינה מתוקנת הייתה עושה כבר מזמן את הדבר המובן מאליו, ופשוט דואגת להם, כבר מהיום הראשון. היא הייתה דואגת להם למעטפת בכלל התחומים, ואומרת להם – ״אתם משלמים מחיר יקר כל כך, ואנחנו כאן, ונדאג לכם״. ישבתי שם מולם אתמול והתביישתי. התביישתי בעיקר בגלל הפער העצום בין הפעילות של לוחמינו הגיבורים בשבע הזירות, לבין מה שקורה כאן בכנסת. הפער שבין לוחמינו, שנמצאים בטנק, בספינה ובמארבים ביחד, ללא הבדלים – לבין הניסיון של הקואליציה לקרוע אותנו בתוך הבית.

12 בנובמבר 2024

ח"כ חילי טרופר: "חבר הכנסת אריה דרעי אמר היום כי “בשבועות הקרובים נוכל להסדיר שבני הישיבות יוכלו לשבת ללמוד ללא הפרעה, ללא בעיות של צווים”. בשבועות הקרובים כן ישלחו צווים למילואימניקים בפעם הרביעית או החמישית בתוך שנה, והם יקראו ויקרעו מתוך משפחתם, פרנסתם וחייהם כדי להגן על המדינה. בשבועות הקרובים שוב יוארך שירותם של לוחמים בסדיר, שנלחמו בתוך שנה אחת בעזה ובג’נין ובלבנון. הם ימשיכו להקיז את דמם למען העם והארץ. במדינה אחת יהיו מי שילמדו “ללא הפרעה וללא בעיות של צווים” ומי שיסכנו את חייהם שוב ושוב. ואני תוהה כיצד עומדים מול אלוהיהם מי שמרגישים נוח לשלוח את אחיהם למלחמה ולא לוקחים בה חלק?! כיצד יש מי שנאבקים לשבת ללמוד ללא הפרעה ובלי בעיות של צווים, בזמן שאחיהם נאנקים, מסתכנים ומקריבים?! איזו תורה לומדים בישיבות החרדיות, שמאפשרת להם לראות את אחיהם הנאנקים תחת משא כבד והם אינם נחלצים לסייע?! וכמה רחוקה היא מהתורה שאני לומד בה".

14 באוקטובר 2024

ח"כ חילי טרופר: "רק לפני כמה ימים כתבה רייצ’ל פולין גולדברג, אימו של הירש ז”ל: “כשאני חושבת על הירש הגרון שלי מתחיל להיסגר והעיניים שלי מתמלאות דמעות. אני מתגעגעת אליו כל כך שהעצמות שלי כואבות. הכל כואב. הנשמה שלי צולעת כדי לעבור את הימים והלילות הארוכים… אין לי מילים בשום שפה לתאר את שלומי. מרוסקת, לא מתפקדת, מרוטשת, הפוכה, מופרת, מקוטעת, מעוותת, חסרת שמחה, טובעת…תמיד, תמיד טובעת. לאן נעלם האוויר?” ועם נפש מפורקת ובלי אוויר – רייצ’ל, ג’ון ויתר המשפחות פעלו ללא לאות, טסו בכל העולם, נכנסו בכל דלת שנפתחה ואם נסגרה בפניהם אז דרך החלון, התחננו על חיי יקיריהם, לא נחו לרגע מתוך מחויבות עמוקה, אהבה עצומה וגעגועים עד שהעצמות כואבות. הם האמינו שיקיריהם ישובו בחיים. והנה, אמש הובאו גופותיהם של הירש, עדן ירושלמי, כרמל גת, אלמוג סרוסי, אורי דנינו ואלכס לובנוב אחרי שנרצחו בידי מרצחי החמאס האיומים. האחים והאחיות שלנו הוצאו להורג אחרי חודשים ארוכים של גיהנום.

1 בספטמבר 2024

בין עם ישראל לעדה הדרוזית כרותה ברית אחים חזקה, ברית שהלכה והתהדקה מאז ה-7 באוקטובר. בניה הגיבורים, לוחמים אמיצים, שדהרו לחזית בשבת השחורה וממשיכים להילחם מאז בגבורה ונחישות בכל החזיתות. בחודשים מאז, בכל שבעה וביקור ניחומים אצל משפחות שכולות מהעדה הדרוזית אנחנו שומעים מהם על המסירות חסרת הפשרות למדינת ישראל וביטחונה, על הנכונות להקריב בשדה הקרב, ותחושת השייכות העמוקה. אך לצערינו אנחנו נאלצים עדיין לשמוע גם על העלבון ועל האפליה המבישה בקשר אליהם והתביעה הצודקת לתקן את החוק הקיים כך שייראה בעדה הדרוזית כשווה. שווה לא רק בשדה במלחמה, לא רק ברית דמים, אלא ברית חיים. היום העלה חברינו ח”כ אלון שוסטר את הצעת החוק שלו לתיקון חוק הלאום והוספה של ערך השוויון ברוח מגילת העצמאות, אך לצערנו הקואליציה הפילה אותו והחוק לא עבר. נמשיך להאבק למען העדה הדרוזית, סיעת המחנה הממלכתי מחויבת לא רק לברית הדמים בינינו אלא גם לברית החיים.

3 ביולי 2024

יו"ר המחנה הממלכתי ח"כ בני גנץ: ״ומתוך האדמה המדממת, רגליי ננעצו, הכו שורשים״ בשבת ההיא, בין שבילי הקיבוץ שרק יום קודם לכן עוד התרוצצו בהם ילדים שובבים ומאושרים, רמי גולד, חבר הקיבוץ ומגיבורי הצנחנים במלחמת יום הכיפורים, נלחם בגבורה מול המחבלים שהגיעו לקחת לו, ולכולם, את הבית, ואת הכל. כשהגעתי אתמול לביקור נוסף בקיבוץ בארי, סיירנו גם בשכונה החדשה שנמצאת בבנייה וצפויה להכיל מעל 50 בתים חדשים. הוא הצביע על כביש הגישה החדש שנסלל רק לאחרונה ואמר משפט אחד שריגש אותי – ״תסתכל על זה. זה לא כביש, זו יציקה של תקווה״. בקיבוץ בארי של אחרי השבעה באוקטובר, לא סוללים סתם כבישים, לא בונים עוד בתים ולא יוצקים סתם בטון. יוצקים תקווה וחלומות חדשים. כל בית שיקום וכל שביל שייסלל במקום מה שחרב, עבורם, הם הרבה יותר מ״פרויקט התחדשות״. הם לא מוותרים, ובנחישות, מתוך ההריסות, הם בונים עתיד, נועצים רגליים, ומכים שורשים. הם רואים בכך את משימת חייהם, ועלינו, כמדינה וכחברה, לראות זאת בדיוק כך – בבארי, ובנגב המערבי כולו. זה הניצחון האמיתי".

28 ביוני 2024

צעירי כחול לבן

הצטרפו לדור העתיד של כחול לבן והמדינה.

הסיפור שלנו

בואו לשמוע איך הכל התחיל.

חדשות ועדכונים

התעדכנו בכל מה שקורה וכל מה שחדש.

גם אתם מרגישים שחייבים להתקדם?

הצטרפו אלינו!

אייקון וי
אייקון וי

רוצים להישאר מעודכנים? עקבו אחרינו ברשתות