11 במאי 2024
השר חילי טרופר: "אגם היקרה,
הכרנו רק לפני כמה חודשים, אבל נדמה שאנחנו מכירים שנים. את רק בת 18 וצעירה ממני בשנים רבות, אך בשיחות איתך אני מרגיש שפער הגילאים לגמרי מצטמצם.
אולי זה לא יכול להיות אחרת, אחרי שישבת 51 יום בשבי החמאס בעזה.
אולי זה לא יכול להיות אחרת אחרי ששמרת על שני אחיך הקטנים בשבי ויחד עם אימך שמרתן על החיים ועל השפיות.
אולי זה לא יכול להיות אחרת אחרי שאיבדת את אביך נדב ואחותך ים, שנרצחו בביתכם בכפר עזה.
אולי זה לא יכול להיות אחרת אחרי שכל העולם התהפך על משפחתך, ואת מנווטת בתוך ההריסות, בונה כל פעם עוד שלב החדש בבנין חייך החדש.
סיפרת לי על ים אחותך הגדולה, שכשמה כך גם אופיה: סוערת וגועשת כמו ים. סיפרת על הצחוק המתגלגל, היותה מפקדת נערצת בצבא, הרגישות לילדים קטנים, היופי הפנימי והיופי החיצוני והבחירה שלה לחגוג ולמצות את החיים עד תום. ומי האמין שהם יהיו כה קצרים.
באותו יום נורא של ה-7.10, ים היתה היחידה מביניכם עם טלפון בממ”ד ובעצם ניהלה את כל התקשורת עם העולם שבחוץ, בתקווה שמישהו יבוא להציל. בתושיה, היא היתה בקשר עם כל הגורמים.
באכפתיות, היא דאגה לשכנים – משפחת קוץ שנרצחה – שלא ענו מהבוקר.
ובתפילה, היא ייחלה שכוחות הביטחון יגיעו לפני שהמחבלים יגיעו. זה לא קרה.
המחבלים פרצו אליכם פנימה, רצחו את אבא נדב ובדרך החוצה רצחו גם את ים. אותך אגם, יחד עם אמא חן והאחים הקטנים גל וטל הם לקחו לשבי.
מהר מאוד הבנת שאבא וים כבר אינם כנראה, וביחד עם אמא התעשתתן באופן בלתי נתפס, ומול האובדן והגעגוע שמושכים למטה, בחרתן בחיים. אתן בוחרות בחיים כל יום מחדש.
מאז שחזרתן, את קול דומיננטי במאבק להשבת החטופים. לחטופות שפגשת במנהרות בעזה הבטחת, ואת לגמרי מקיימת, להיות הקול שלהן כאן בארץ.
מאז שחזרת, את ואמא מנסות יחד עם הסבים והסבתות לאסוף את השברים, לאבזר קראווילה הארעית, להשלים בגרויות ולנסות לייצב את החיים.
ומאז שחזרת את גם מפנה מקום לאבל. את ואמא חן הסברתן לי, ששם בעזה, הייתן עסוקות בהישרדות. לא יכולתן להרשות לעצמכן להישבר, וגם לבכות לא ממש היה מותר. כשחזרתן לארץ, רגעים שהיו אמורים להיות רגעי שמחה עד לב שמים, היו גם רגעים עצובים. כי חזרתן למשפחה חסרה, כי את יתומה מאב ואת אחות שכולה.
איבדת את ים, אחותך הגדולה וחברתך הקרובה. אך לצד הזיכרון שלה בכל רגע ביום, את מוצאת כוח להושיט יד לאחרים, לגלות אכפתיות מעוררת השתאות לכאבים ולאובדן של אחרים.
דרכך אגם, אני מגלה שוב את הכוח של נתינה ונדיבות. לפעמים נתינה ונדיבות הם העוגן הכי חזק ועמוק להיאחז בו. הם מה שעוזר לך להחזיק את הראש מעל הים, שפחות סוער עכשיו, ובעיקר הרבה יותר עצוב.
אני משוכנע שגם למען אבא וים שכבר אינם, וגם למען אמא, גל וטל שחזרו לכאן – את בוחרת הכי טוב שיש ובגילך הצעיר, מסמנת לכולנו מהי הדרך. דרך של טוב לב, אנושיות ונתינה.
תודה אגם. חיבוק גדול.
"מכתב אחד" – מיזם מיוחד של עמותת "האחים שלנו", במסגרתו כותבים מכתב לאח או לאחות שכולים. אני בחרתי באגם."