12 במאי 2024
ח"כ מיכאל ביטון: "יום הזיכרון המתקרב הוא אחד המורכבים והקשים ביותר שחוויתי מימי.
לצערי משפחתנו הצטרפה אל השכול כבר בשנות השבעים, כשאיבדנו בן דוד קרוב בשם מיכאל ביטון מחצור הגלילית, אב לחמישה ילדים שנהרג במילואים. איבדנו גם את הדוד שלי ניסים ועקנין, איש קבע, ואת אייל ביטון וגבי ביטון בני דודי האהובים.
אבל השכול פקד את ביתנו הפרטי באוגוסט 85, איבדתי את אחי אבי בגיל חמש עשרה.
כמה שעצוב לומר את זה, אני לא זוכר את עצמי בלי השכול מסביבי, בגיל 54 אנחנו עדיין מתגעגעים ועצובים על לכתו של אבי, על איזה אבא ואיזה סבא הוא היה יכול להיות.
השנה השכול והאובדן הוא עצום.
השנה השכול פקד כמעט כל בית בישראל, אין בית שלא מכיר קצין או חייל או לוחמת שנהרגו במלחמה או בטרור. אין בית שלא מכיר אזרח או משפחה של חטופים, של נפגעי פעולות האיבה.
השכול הגיע לכל בית, לכל יישוב, לכל צורת חיים ישראלית – לקיבוץ, למושב, לעיר, לכפר, לעיירות הפיתוח, דתיים, חרדים, חילונים, מסורתיים, דרוזים, בדואים.
כל כך הרבה בשנה אחת, בשנה שלא נגמרת שנה שהיא ביטוי לאסון ומחדל שהתרגש על החברה הישראלית.
יום הזיכרון הזה מערער אותי יותר מימים אחרים, אולי כי אני עוד מעט סבא, אולי כי יש לי חמישה ילדים וחתנים שכל אחד בדרכו נשא בנטל המלחמה עד עכשיו, עד לרגעים אלה ממש.
אולי בגלל כל ילדי החברים שלי מהצבא ומהחיים שנפלו במלחמה והכרתי כלכך אישית,
אולי בגלל כל הלוויות והניחומים שהייתי בהם בחודשים האחרונים מדן ועד אילת.
כמו הרבה בתים בישראל, אנחנו דור בני ה-50 וה-60 מסתכלים על ילדינו שלא האמנו שהם ימצאו את עצמם במלחמה כל כך ארוכה ובמשימה כל כך קשה.
הדבר הזה מצד אחד מערער ומצד שני מחייב.
את היום לפני יום הזיכרון בחרנו לעשות במטולה, לפגוש את החקלאים שהם שבעה דורות להתיישבות שעדיין נמצאים ומשרתים בכיתת הכוננות במטולה, משם המשכנו לגליל העליון, ומשם לשתולה ישוב שקם רק בשנות ה-60 וכל מה שכיתת הכוננות דיברה עליו בפגישה היום – זה איך נוכל להחזיר את הבנים הביתה אחרי המלחמה.
ועכשיו עם שקיעת השמש אני בדרך חזרה, סביר להניח שאגיע הביתה דקה לפני הצפירה ואתייחד עם אחי ועם הנופלים הוותיקים והחדשים באופן שונה הפעם.
מחר בוודאי שאפקוד את בית העלמין הישן שם טמון אבי לצד הורי, לצד הנופלים האחרים בחלקה צנועה ופשוטה אפילו פשוטה מדי.
הדבר הכי חזק בבית העלמין הישן זה היעדרותם של אמותינו ואבותינו דור העולים לארץ ישראל אשר בניהם ובנותיהם נפלו על הגנת המולדת, עולים ממרוקו ומהודו, מחבר העמים שהתיישבו בירוחם כבר ב-1951 והחללים הראשונים שנפלו במלחמת סיני ומלחמת ששת הימים ובמערכות ישראל.
השנה הצטרפו למשפחת השכול שתי משפחות של חיילים מירוחם.
רק לפני שבוע איבדנו חייל שהיה בתפקיד של שוטר- בר חלף, ממשפחה נפלאה. ראינו את גדולתם של השוטרים באירועי השביעי באוקטובר כמה הם היו משמעותיים בהצלת חיים, בהגנה לאזרחים ולמדנו להוקיר ולהעריך את מי שמוכן ורוצה להיות שוטר במדינה.
ואיבדנו את איתי סייף שהוא השכן שלנו, בן של חיה ורמי, החברים הטובים שלנו.
איתי שגדל בין הגינות שלנו עם ילדינו, הוא נפל בגבורה עילאית.
גם ירוחם הקטנה נשאה בנטל של חרבות ברזל.
ואולי אותם בני העלייה, אולי אותם בני העולים ממשפחות צנועות, רושמים פרק בהיסטוריה של הגנת המולדת בהיסטוריה של השייכות ההילאית אל הארץ הזאת להקרבה שנגזרה עלינו.
עם כל הרגשות האישיים והלאומיים לקחת איזה תובנה והתנהגויות מעשיות שהיום הזה לא יהיה היום הקדוש היחיד בשנה שהמעשים היומיומיים שלנו- השפה, המחויבות, הרצון לפעול בימים הקשים האלה יושפעו מהעוצמה של יום הזיכרון הבא עלינו
וגם הוא כולו תחת עננת החטופים שלא שבו לביתם וכולנו תפילה שנוכל להשיבם הביתה במהרה.