24 בנובמבר 2024
יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ: "פוסט אישי.
היום לפני שנה, במשרד המאולתר בקריה, צפיתי בטלוויזיה בתמונותיהם של מרגלית מוזס, חנה קציר, דורון כץ-אשר ובנותיה אביב ורז, רותי, קרן ואוהד מונדר, עדינה משה, יפה אדר, דניאל אלוני ובתה אמיליה וחנה פרי, מועברים לידי כוחותינו, נוחתים בבתי החולים, ומתאחדים עם משפחותיהם.
שנה מהפעימה ההיא – זו שהחזירה את בנינו, בנותינו והורינו הביתה, וזו שהחזירה את הלב שלנו לפעום בקצב רגיל, ולו למספר ימים.
מדינה שלמה חיכתה בנשימה עצורה לשעות הערב, לשמוע שהכל עבר בשלום, לראות אותם דורכים שוב על אדמת מדינת ישראל, מחובקים שוב. בטוחים שוב.
עבורי, קבלת ההחלטה על מתווה החטופים הייתה מהרגעים המשמעותיים ביותר, רגע שרק עבורו שווה היה להיכנס לחיים הפוליטיים. רגע שבו ההשפעה שלך לא רק גוזרת את גורלם של אנשים לחיים, אלא גם מסמנת את הקו הערכי שלנו, כמדינה וכחברה.
ישנם רגעי מבחן בחייה של מדינה, בהם עוצמתה נמדדת לא רק בכוחה הצבאי, לא רק בטכנולוגיות שפיתחה – אלא גם, או בעיקר, בעמוד השדרה המוסרי שפיתחה. בערכים שלה. באנושיות שלה. במחויבות שלה לאזרחים שלה, לעקרונות שעליהם הוקמה, וכן, גם בנכונות שלה לשלם מחירים כדי לעשות את הדבר הנכון והצודק.
ההחלטה על קבלת המתווה לא הייתה הקלה ביותר שקיבלנו – אבל היא הייתה הצודקת ביותר. תמונותיהם של שורדי השבי מחובקים שוב בידי משפחותיהם, היו רגעים קטנים של אושר גדול, שהזכירו לכולנו מי אנחנו, כחברה, כעם. מאז, בכל יום, בכל רגע ביום, אני חושב על המשפחות הרבות שטרם התאחדו עם יקיריהן, על מי שנותרו מאחור, שכבר היו רגעים שחשבו שהנה, עוד רגע תורנו, נוכל סוף סוף לצאת מפה, אולי מחר, בטח עניין של כמה ימים, עוד רגע זה קורה, והרגע עוד לא הגיע.
עבורם, חבריי ואני נמשיך להיאבק."