7 במאי 2024
השר חילי טרופר: "יום השואה שחל בתוך מלחמה.
העצב על ההיסטוריה מתערבב בעצב של ימינו. בשבוע שעבר לימד אותי הרב בני קלמנזון משהו על הקשר ובעיקר על ההבדל בין השואה לבין ה-7.10.
הרב בני איבד את בנו אלחנן ז”ל, שיחד עם אחיו מנחם והאחיין איתיאל הפכו ל”כוח קלמנזון” – כוח אזרחי, שנלחם בעוז בקיבוץ בארי בשעות הטבח והציל עשרות אזרחים. פרס ישראל יוענק השנה למנחם ואיתיאל ששרדו.
הרב בני, חוקר שואה בעצמו, מאמין כי ב-7.10 הנוחבות שפשטו על ישובי העוטף וטבחו ואנסו והתעללו היו בהחלט גרסה חדשה של הנאציזם, אך גם אם במשך שעות ארוכות היתה לרבים מתושבי העוטף חווית שואה של חוסר אונים מול רוע מוחלט, הרי שזו לא היתה שואה.
לא רק בגלל ההיקפים, הזמן, השיטתיות ומאפיינים אחרים זו לא היתה שואה, אלא גם משום שהיו רבים רבים, ביניהם האחים קלמנזון, ששעטו מכל פינות הארץ עם נשק כדי לחלץ ולהציל את אחיהם היהודים. באירופה בזמן מלחמת העולם זה לא היה.
זה היה שונה, כי גם אם מוסדות ומערכות המדינה קרסו שם באותו יום נורא, עדין היו הרבה מאוד אזרחים חמושים, מאומנים ובעיקר אמיצים מאוד שנלחמו, הרגו את האויב הנאצי החדש והשיבו את השליטה על הקיבוצים והערים.
הדימוי המענין שנתן הרב בני קלמנזון באבחנתו בין השואה לבין ה-7.10, היה האבחנה בין יתמות לבין אבא שפישל. בשואה היינו יתומים ממדינה, מריבונות, מצבא, מנשק ומהיכולת להשיב מלחמה. ב-7.10 היה לנו אבא-מדינה, שפישל באופן הכי עמוק שיש, אך היתה גם התעשתות ויש סיכוי לתקן.
וחשבתי על הרב בני, איש חינוך מופתי וחוקר שואה, שחינך את ילדיו כל השנים גם בהתייחס לזוועות מההיסטוריה, וביום המבחן הנורא כאן בתוך ארץ ישראל, ילדיו לא השתהו, אחזו בנשק וגלשו מהרי יהודה יחד עם רבים מכל קצוות הארץ אל הנגב המערבי כדי להציל ולחלץ את אחיהם ואחיותיהם מתוך חווית השואה.
הוא איבד את בנו אלחנן איש מערכת הביטחון ובהמשך המלחמה גם את אחיינו פדיה מרק ז”ל קצין בגבעתי, ועל אף המחיר הנורא ומתוך פרספקטיבה היסטורית הוא נאחז כל כולו בארץ הזו ובמלחמה הצודקת עליה. כדי שלא תהיה עוד שואה איומה באירופה וגם לא עוד שעות איומות של חוויית שואה כאן בארץ.
בתמונה איתיאל זוהר, מנחם קלמנזון ואלחנן קלמנזון ז״ל במהלך הלחימה בבארי תוך חילוץ פצועים."