11 באפריל 2024
השר חילי טרופר: "ב-7 באוקטובר עילי זיסר, קצין סיירת מטכ"ל, חיבק את אשתו תומר וקפץ ליחידה.
הוא הוביל כוח של תשעה לוחמים ויחד עם כוח של דובדבן הם היו מהכוחות הראשונים שנכנסו לקיבוץ כפר עזה.
סיירת מטכ"ל ודובדבן חילקו ביניהם את הגזרות והחלו להילחם. עילי עוד הספיק להעביר הנחיה לכוח לא להביט יותר מדי לצדדים משום שהמראות קשים מאוד, ולנסות להתמקד במשימה. תשעת הלוחמים הגיעו לשכונה ששרצה מחבלים וניהלו קרב מול למעלה ממאה מחבלים. חמישה נפצעו וארבעה נהרגו – עילי, טל כהן, הדר קמה ואמיר צור זכרם לברכה. הניצולים מהקיבוץ מתארים את הלחימה של צוות זיסר וקציני היחידה כסוג של קו פרשת המים. הרגע בו הגיעו היה הרגע בו הטבח בשכונה נפסק והמחבלים עברו להתרכז בלחימה מול לוחמי היחידה. במקום להמשיך במסע הרצח והחטיפה הם התרכזו בקרב מול תשעת הגיבורים.
תשעה לוחמים גיבורים מול למעלה ממאה מחבלים. זה מעיד גם על עומק הכשל, אבל גם על עוצמת הגבורה הבלתי נתפסת.
מי שהכיר את עילי לא הופתע. הוא תמיד הצטיין: בלימודים, בשירות הצבאי, בקורס הקצינים ובכל דבר שנגע בו בחייו.
אבל מה שחוזר שוב ושוב אצל כל מי שהכיר אותו – זו לא ההתרשמות מההצטיינות, אלא מהצניעות. כששאלתי את עידו, אחיו של עילי, מה הדבר שאפיין את עילי יותר מכל, הוא ענה מיד "והצנע לכת". הבחור הצעיר, שאישר תכניות מול אלופים והצטיין בכל דבר שנגע בו – מיעט במילים, נמנע מכל גאוותנות וגרם לאנשים ללכת אחריו ולאהוב אותו דווקא בגלל הנועם, השקט והענווה שלו. עילי אהב אנשים והם אהבו אותו.
הוא לא היה הכי טוב כי הרגיש שהוא בתחרות עם מישהו. להיפך, הוא פינה מקום לאחרים ועזר לאחרים. הוא פשוט בחר מול עצמו לחיות בסטנדרטים הגבוהים ביותר. היה לו חשוב להיות הגרסה הכי טובה של עצמו, ולא ביחס לאחרים. ככה, בפשטות, ברצינות ובשקט.
הוא היה בן הזקונים להוריו דני וורד, ואח קטן של עידו, ליאור ונועם. האח הקטן, אבל נדמה שבמשפחתו לגמרי מבינים שזכו שאיש גדול חי ביניהם.
מאז, מנציחים אותו המשפחה והחברים במיזם חברתי כל כך אופייני לעילי: רצים עם זיסר. מדי כמה שבועות הם יוצאים ומזמינים את הציבור הרחב לרוץ ולטייל עימם בשבילים שעילי אהב, להקשיב לסיפורים אודותיו, להאזין לשירים שנגעו בו, ללמוד על הסביבה והנוף וגם לשתות קפה קטן עם פריסה פשוטה.
זו הרוח של עילי. והיא ממשיכה לנשב בשקט. בצניעות.
יהי זכרו ברוך".