17 באוקטובר 2023
ח"כ מיכאל ביטון: "להרבה אנשים השם מורנו מזכיר את סיירת מטכ״ל. את סא״ל עמנואל מורנו ז״ל, שהוביל עשרות פעילויות מבצעיות עלומות לחיזוק ביטחונה של מדינת ישראל ובשל רגישותן תמונתו אסורה לפירסום עד היום. בשבילי, מורנו הוא משה מורנו אחיו של עמנואל – הסמל הקשוח של מחלקה שלוש שנהיה רס״פ שלנו בגולני. לימים, אחיו הקטן דן כבר היה חייל שלי כשנהייתי סמל מחלקה והוא היה בפלוגה בחה״ן גולני. בית שיש בו מטכ״ליסטים וגולנצ'יקים מסתדרים היטב ביחד. איתי מורנו ז״ל הבן של משה התגייס לשרת במגלן. הוקפץ ליחידה שלו עם פרוץ המלחמה ונלחם עד יום רביעי. משה הרגיש בליבו שמשהו מסוכן הולך לקרות וכדי לא להשתגע בבית, הלך להתנדב בשדרות. הוא ליווה אוטובוסים של מפונים וסייע לכל מי שצריך. באחת המשימות בתחנת הדלק, אומר לו הבן שלו: ״אבא תראה, איתי פה״. איתי בדיוק היה בהפסקה ומשה מיהר כי היה צריך להסיע מפונים, אז הם רק התחבקו והצטלמו. משה הרגיש שזו היתה התמונה האחרונה. תחושה קשה אחזה בו. כנראה שרק חצי שעה מאוחר יותר, איתי נפל בקרב בזיקים מול מחבלים שכנראה חדרו דרך הים בהיקף גדול. מתמונת הקרב עולה שאיתי לחם היטב יחד עם חבריו. מורשת מורנו היא מורשת של מטכ״ל וגם של גולני וגם של מגלן. משפחה מדהימה שחרטה עוד פרק בהקרבה למען המדינה של טובי בניה.
שמואל החבר שלי, רב צנוע ועניו שלמד איתי במנדל, איבד את שני בניו במלחמה. מהיכן מגיעים אומץ הלב ורוח ההתנדבות של ישי ונועם ז״ל? השניים התגוררו בבאר שבע עם ילדיהם ומשפחותיהם. יצאו לחדר המדרגות עם הישמע האזעקה הראשונה. שם הם שמעו משכנה בסביבות השעה 7:15 שמתנהלים קרבות ביישובי העוטף, והוסיפה שאין חיילים וחסרים נשקים. הם עושים מעשה ומיד נוסעים יחד. בדיעבד יתברר לפי איכוני הטלפון שלהם שהם ניהלו קרב באיזור שמקיף את הבתים בקיבוץ עלומים. מי יודע איזה חיים הם הצילו? מי יודע אם לא הם אלה שתרמו לדחיקה, להרתעה, לשמירה על חברי הקיבוץ בחיים? מהיכן שני אנשים צעירים מבאר שבע עם אקדחים בכלל מעלים בדעתם את הרעיון לקום ולנסוע, להצטרף לקרבות בלי שקראו להם, בלי שדיברו איתם, בלי שיש להם ציוד מתאים? כנראה שאלו הערכים שהם שאבו מבית הזה של שמואל וטלי. בית של ענווה, של מסירות נפש, של אהבת אדם ואהבת הארץ. סיפורם צריך להכתב בספר דברי הימים של האומה. סיפור שנתקיים בו הציווי המוחלט ״לא תתעלם״ – לא התעלמו מזעקה וכאב רחוקים. הם הגיעו לקו האש והתקיים בהם ״במקום שאין איש היה איש״. במרחק של עשרות קילומטרים, כשהם יכולים להמשיך את חייהם כרגיל, הלכו במודע אל התופת ושילמו במחיר חייהם.
את רועי נהרי ז״ל פגשתי כשהצטלמנו לכתבה שהחזירה אותי לבה״ד 1, לימים של הסרט ״להיות קצין״. רועי היה אחד מהצוערים שנבחרו להשתתף בשיחה שצולמה לכתבה: על היום, על אז, על מנהיגות. את חלקה אפשר לראות בכתבה, את רובה השארנו לעצמנו בלב. רועי השאיר בי חותם כבר אז – צוער ביישן ומופנם אבל ניכר שיודע את דרכו. כשהגעתי אתמול לשבעה בביתו לא הופתעתי לשמוע מאימו איריס שלמרות פציעת ספורט שדרשה הליך שיקומי של שנה, התעקש להתגייס לצנחנים. פגשתי גם את אחיו התאום בר, את אביו רונן ונשבתי כמו כולם בתיאורים על הקסם שהיה בו. קשה לתאר את הכאב שעולה מהעדות של אימו על הרגעים האחרונים כשהיו סביב מיטת בית החולים וקיבלו את הבשורה על מוות מוחי ועל ההחלטה לתרום את איבריו. החלטה שהקול המכריע בה – היה קולו של רועי, שבחייו ציווה זאת. איבריו של רועי הושתלו בחמישה אנשים שונים, אחת מהן מעירי ירוחם. אין איך למצוא נחמה במוות בגיל 23. באובדן חיים של קצין מצטיין שנועד לגדולות ושכל החיים לפניו. אך כן ישנה הערכה גדולה והודיה על המצווה שקיים להצלת חיים, בחייו ובמותו.
בתמונות: הראשונה- עם משה מורנו אביו של איתי ז״ל בביתו, השניה – לוחץ את ידו של סגן רועי נהרי ז״ל בביקור בבה״ד 1".