26 בספטמבר 2023
ח"כ חילי טרופר: "כמה מחשבות בעקבות אירועי יום כיפור בתל אביב:
• אין שום הצדקה בעולם להתנהגות הפוגענית כלפי המתפללים בכיכר דיזינגוף. כל האידיאולוגיות הגדולות והערכים שבשמם פעלו המפגינים הולכים לאיבוד בדרך למפגינים שמשליכים מחזורי תפילה על הרצפה, למפגינה שמושכת בכנף טלית של מתפלל, ולחבורה שמגדפת ומקללת בשנאה רושפת מתפללים בזמן תפילת "כל נדרי".
גם מי שמתנגד בכל נימי נפשו להפרדה מגדרית או לפעילות "ראש יהודי", צריך להתנער מהדרך המבזה הזו.
• תאמינו לי שאינני מחפש להגן על הרב לוינשטיין או על ישראל זעירא. אני חולק עליהם עמוקות. בין תפיסתי לתפיסתם פעורה תהום עמוקה.
אני מבין שאי אפשר להתחיל סיפור מהאמצע, ובפרקים הקודמים חלק מאותם רבנים פגעו באמונות ובערכים של ציבור נרחב בארץ, ועדין היה מוטב שלא לכתוב את הפרק המכוער הזה אמש.
אני גם מבין היטב את מי שטוען שאת הרב שקורא לו "סוטה" או "בעיה שצריך להדביר" ונוהג בהתנשאות ובפוגענות כלפיו, לא צריך לקבל בסבר פנים יפות. ברור.
אבל בין לא לקבל בסבר פנים יפות לבין לגרש באלימות, בתנועות מגונות ובאיחולי מוות יש מרחק רב.
זו הצעה איומה להציף את הרחובות בשנאה נגדית על מנת לנצח את השנאה שיוצאת מחלק מבתי המדרש בישראל. הגם שאני מאמין באהבת חינם, אני לא עד כדי כך נאיבי ומבין שנדרש כאן מאבק לא תמיד מנומס. אבל שנאה כזו? ביזוי כזה??
כך לא נראית ליברליות, כך לא נראית יהדות.
• מעבר לכך, בכנות, באחרונה יש תחושה מתגברת שמבחינת זרם מסוים במחאה – המאבק הוא לא רק נגד הדתה, התרמה לרוצח של משפחת דוואבשה ורבנים קיצונים. מבחינת אותו חלק, אני מקווה ומאמין שקטן, זה הפך למאבק בכל מה שדתי, אפילו בכל מה שיהודי. מדובר במאבק נגד היהדות, כל יהדות, מכל סוג.
הפורום החילוני, למשל, הוציא לפני זמן מה חוברת המציגה רשימה של גופים שמהם יש להיזהר. ברשימה כלול גם גוף לא דתי וליברלי כבינ"ה, מתברר שגם הוא הופך מסוכן באקלים הנוכחי.
גם ארגון "מיתרים" – שמקים מסגרות חינוך משלבות של דתיים וחילוניים, גילוי נאות: גם ילדי לומדים בו, מסומן אצלם כגוף מסוכן. ובכן, זהירות: דתיים וחילוניים לומדים ביחד.
עיני לכדו אמש את אחד השלטים שהונפו – "די לקידוש" נכתב בו. הכוונה לקידוש של ערב שבת? ברכה שמיליונים דתיים, מסורתיים וחילוניים נוהגים לקרוא בכל ערב שבת? ללמדך שלא מדובר במאבק נגד זעירא או לוינשטיין אלא נגד כל סממן יהודי.
היהדות כוירוס. חיבורים כסכנה.
• שותפות. מול קיצונים שלא רוצים לתת מקום להומואים ולנשים או מול רבנים שתומכים ברוצח של משפחה תמימה, אני שותף במאבק. אבל הוא לא מאבק נגד היהדות. הוא דווקא בשם היהדות. בשם "לא תרצח", בשם "ואהבת לרעך כמוך", בשם "חביב אדם שנברא בצלם".
אבל אם מדובר במאבק נגד כל מה שיהודי – אני לא שם.
המחאה העצומה ברגעים היפים שלה היתה בשורה מחברת, שוברת מחנות וליכדה תחתיה את כל מי שחשש שהיסוד הדמוקרטי נפגע. אותו זרם קטן במחאה, שכעת עסוק בפגיעה ביסוד היהודי, דוחק החוצה אותי ורבים מבין השותפים במאבק.
יצאנו למאבק על מדינה יהודית-דמוקרטית. אלה רצו לכרסם בדמוקרטיה, אלה רוצים לכרסם ביהדות, אבל הרוב הישראלי רוצה בשניהם ובחיבור המורכב אך המיוחד ביניהם.
אני לא מוצא את ביתי בקרב מי שבשם היהדות שונא, אני לא מוצא בית בשם מי שבשם הליברליות שונא.
ביתי הוא ביתם של הרוב הישראלי, שרוצה ביהודית ובדמוקרטית. כמה עצוב, שיש קיצונים שמתעקשים להעלות את הבית הזה באש.
• בעיני, יש בציונות הדתית הרבה יותר אנשים שכמו יאיר שרקי מאמינים ש"אפשר לאהוב בנים ואפשר לאהוב את אלוהים" ובוודאי מתנגדים לכל פגיעה או התערבות באורח חייו של אחר מאשר הרב לוינשטיין שמגדף אותם.
יש אין סוף בנות דתיות, ביניהן גם בתי, שבוחרות להתגייס לצה"ל למרות שהרב לוינשטיין לעג להן ותקף אותן ולמרות שהמוני רבנים נלחמים בכך בכל דרך. הרבנים הפסידו, הבנות הדתיות מתגייסות בהמוניהן.
יש גם את הרב דוב ליאור ותפיסות גזעניות ומשיחיות בציונות הדתית אבל יש גם את הרב בני לאו והרב יובל שרלו. נדמה, שמבחינת אותם "ליברלים" – כולם אותו דבר וכולם מסוכנים באותה מידה.
מבחינת אותם קנאים אשר מתנגדים לכל טקסט יהודי בבית ספר, אפילו של גוף לא דתי; שמאחלים מוות ומניפים אצבע משולשת לרב; ושמושכים בציציות, משליכים מחזורי תפילה ומקללים אנשים תוך כדי תפילת "כל נדרי" – כל מי ומה שדתי מוקצה.
תשאלו לא מעט דתיים שחוטפים קללות בתל אביב. תשאלו את מיה מורנו, אשתו של גיבור ישראל עמנואל מורנו ז"ל, שנהרג בשלהי מלחמת לבנון השניה, על כך. אמנם זה קרה לה בסבב שנאה אחר ולא בזה הנוכחי אבל זה לגמרי מבטא את המקום הרע והעצוב אליו התגלגלנו.
מיה ישבה בקרון רכבת כאשר אדם שלא הכירה הטיח בה שהיא וחבריה פוגעים במדינה ולמה היא לא תורמת למדינה ולמה בעלה לא משרת בצבא והילדים שלה לא משרתים בצבא. המראה שלה – בשביס ובשמלה, הספיק לו כדי להסיק שלל מסקנות.
מיה סיפרה לי, שיתכן שביום אחר היא היתה שותקת בעלבון. אבל היה לה יום קשה והיא בחרה לענות לאותו אדם. היא שיתפה אותו שהיא שירתה כקצינה, הבת הבכורה שלה משרתת כקצינה, הבנים צפויים להתגייס בקרוב ובעלה שירת בצה"ל ונהרג כדי שאותו אדם יוכל להמשיך לחיות כאן בביטחה.
האדם ירד מהקרון בבושה ובלי לומר מילה.
כך נראית שנאה. ושנאה היא ההיפך מליברליות.
• היו שכתבו לי שאותם אנשי "ראש יהודי" הפרו צו בית משפט. זה כנראה נכון וכאמור אין לי שום רצון או צורך להגן על ההתנהלות שלהם. במדינת חוק החלטת בית המשפט מחייבת את כולם, אבל במדינת חוק אני מכיר שמי שמטפל בהפרת חוק הם שוטרים ולא אזרחים.
בדיוק כפי שאני מקווה שאת ההפגנות באילון לא יבואו לפזר מפגיני ימין אלא משטרה. אני גם לא מתערב בשיקול דעתה של המשטרה ובוודאי לא מחליף אותה בעבודתה.
• מאז אמש, כולם תוקפים את כולם. אלה דרשו גינוי להפרת צו בית המשפט ואלה דרשו גינוי לפגיעה בתפילה. כמה עצוב ששוב הקנאים קבעו את סדר היום של כולנו ואנחנו צריכים להתייחס אליהם.
ואני רציתי רק להזכיר שרוב הישראלים ורוב אנשי המחאה עומדים משתוממים כיצד זה קרה? כיצד קיצונים פגעו גם ביום הזה. הרוב הישראלי מסתובב היום עם לב שבור. לב שבור הוא אולי שקט יותר מהצעקנים והאלימים, אבל הוא כואב באופן הכי עמוק שיש.
הרוב הישראלי מבין שבחברה בריאה כשמשהו קדוש למישהו, כל אחד עושה מה שביכולתו כדי להתחשב בכך. הרוב לא מחפש להוציא עיניים או להתקוטט, בוודאי לא ביום כיפור.
הוא מעדיף להיות מעט פחות צודק והרבה יותר מתחשב, חכם ורגיש.
הרוב המוחלט עבר את יום כיפור בכבוד לאחר ובאהבה גדולה לארץ הזו, לעם הזו ולמדינה יהודית דמוקרטית. ועל אלה אנחנו לגמרי נכונים להיאבק, בעוז, במסירות אדירה, אבל בלי שנאה.