27 ביולי 2022
שר התרבות והספורט חילי טרופר: "כוחה של משפחה.
סרן ד', קצין ביחידת דובדבן, נפצע קשה מאוד לפני עשרה חודשים בהיתקלות עם מחבלים. בפעם הראשונה שראיתי אותו הוא שכב מורדם ומונשם במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם, אחרי שתשעה כדורים פילחו את גופו, מהפנים ועד הברך. מחוץ לחדר ישבו משפחתו וחברתו אכולי חרדה והסתובבו רופאים מודאגים עם הרבה סימני שאלה.
השבוע התארחתי אצלו ואצל ליאל בת זוגו. אחרי תהליך שיקום מופלא הוא חזר לתפקד, נרשם ללימודים, החזיר לגופו כמה קילוגרמים שאבדו, הוא אוכל ומדבר בעזרת לסת שהושתלה בפניו, עומד על רגליו ואפילו על החלום לחזור להיות מפקד בצה"ל הוא לא ויתר.
בעזרת כוחות נפש עצומים, נחישות והתמדה ובעזרת רופאים מקצועיים ומסורים הוא ממשיך במסע חייו. עדיין קשה וכואב, עדיין יש טיפולים יומיים ובפתח עוד ניתוח – המי יודע כמה, אבל יש גם אופק ויש תקווה ויש ניצחונות.
לרוב, מדברים על הלוחם האמיץ שמשתקם. זה לגמרי נכון גם במקרה של ד'. אבל במקרה שלו, לא פחות חשובים ואמיצים ומסורים ממנו הם המשפחה ובת הזוג.
אני לא זוכר מתי פגשתי עוצמה משפחתית שכזו.
ליאל בת הזוג המקסימה, הוריו, אחיותיו ואחיו של ד' עברו לגור איתו בבתי החולים במשך ארבעה חודשים. פשוטו כמשמעו. חודש ברמב"ם כולל בימים שהוא שוכב מורדם ומונשם ואז עוד שלושה חודשים במחלקת השיקום בתל השומר. הם עזבו הכל, אכלו איתו, ישנו איתו, נשמו איתו, החזיקו לו את היד, ספגו ממנו, כאבו איתו, נלחמו עבורו ולא השאירו אותו שניה לבד.
ד' אומר שזה המפתח לכל השיקום. בלעדיהם, הוא לא יודע האם ואיך היה יוצא מהתהום שצנח אליו.
הוא הסביר לי, שבין ארבע קירות במחלקת טיפול נמרץ, במשך חודש, מחובר למכשירים, תלותי לחלוטין, כשרק לפני רגע היית קצין ביחידה מובחרת, אתה יכול להחזיק רק אם לידך האנשים שהכי אוהבים אותך ואתה אותם. והם היו שם לידו. באופן טוטאלי.
אבא יוסי הוא אריה אמיתי ואם משהו בדרך הפריע לבן שלו להשתקם אז הוא העיף אותו. בכל שיחה איתו, גם באלה שהוא הסתייע בי, הוא הסביר שהוא לא יתן למשהו או למישהו להפריע לבן שלו לצאת מזה. וכך היה.
ואמא אילנה. שבשקט ובאהבה האין סופית עטפה אותו וסוככה עליו.
והאחיות והאח, שמיד אחרי הפציעה אמרו למשפחות שלהם ולעבודות שלהם 'להתראות' כי עכשיו אח שלהם נלחם על החיים והם ילחמו יחד איתו.
וליאל – בת זוג מהסוג שפוגשים לפעמים בסרטים אמריקאים ומתקשים להאמין שיש דמות כזו גם במציאות. אבל הנה יש. היא אמרה לי שלרגע לא חשבה לעזוב אותו. לא משנה מה הרופאים אמרו, מבחינתה זה כלל לא עבר בראש.
ליאל היא סטודנטית שעברה ללמוד מהחדר שלו במחלקה. בתקופת הקורונה ממילא למדו ונבחנו מרחוק, אז היא היתה מסיטה את הווילון ולומדת לצד מיטתו. כשהיו מבחנים בזום, היא תלתה על הווילון שלו "ליאל במבחן" והצוותים הרפואיים התבקשו ללחוש וללכת על קצות האצבעות. גם ד' עצמו גזר על עצמו שתיקה וכשנזקק למשהו, נאלץ להמתין בסבלנות עד סיום המבחן.
גם אחרי שהמשפחה חזרה לביתה בחצור הגלילית (הם רצו להישאר אבל ד' ציווה עליהם להתחיל לחזור לחייהם. אז הם מגיעים "רק" שלוש פעמים בשבוע…), ליאל המשיכה לגור איתו בבית החולים. היא קבעה שהיא תצא משם רק ביחד איתו כשהוא על הרגליים. וכך היה.
כשבן צעיר נפצע קשה, כל המשפחה נפצעת. וכנראה שגם הדרך להשתקם מהפציעה עוברת דרך הביחד. ובמקרה של ד' ומשפחתו אין יותר ביחד מזה. ככה זה באהבה.
תכלס, הוקסמתי עד בלי די מליאל, יוסי, אילנה והמשפחה".
רפואה שלמה ד'!