3 במאי 2020
מבעד לעדשת המצלמה, דמאס פקדה, חברי עד היום. שהפך בין רגע למראת מציאות של קהילה שלמה, ברגע ההוא שבו צעיר במדים חוטף מכות נמרצות משוטרים ללא סיבה מוצדקת ומנסה לגונן על גופו הצנום. האירוע הזה חשף את הדיסוננס העמוק שבין התרומה וההקרבה לחיות כאן באהבה לארצנו שייצגו מדי צה"ל לבין הפיכתנו לשק חבטות של שוטרים מפירי חוק.
פתאום כל אותם מילים, דו"חות ודיונים שהיו בכנסת עד לאותה נקודת זמן קיבלו דמות ופנים; מחאה קשה, כואבת שעבורי היא בהחלט הייתה סוג של "מלחמת אחים" ונקודת מפנה. מה שהיה עד אז כבר לא היה אותו הדבר.
התפקחות, לקיחת אחריות, נחישות והבנה שאין פשרות ואת המציאות היה חייב לשנות.
אז מה בכל זאת קרה מאז? למעשה השתנה לא מעט. כמי שעוסקת בכך, כמעט בכל יום, אני יכולה לומר שהמחאה החשובה ההיא הניבה תוצאות בשטח לדוגמא:
למרות ואף על פי, לצערנו גם השנה האחרונה הזכירה לנו שהדרך לצדק עוד ארוכה. הנער סלומון טקה ז"ל נורה למוות ביוני 2019 בידי שוטר, התחזיות הפסימיות התגשמו. יהי זכרו ברוך, ולצדק בתיק הזה אנחנו עוד מחכים.
חשוב לי לומר, למרות הקושי שהקהילה חוותה לפני ואחרי 2015, עשינו דרך ארוכה שלצידה גם שינויים לא מועטים אשר הפכו את המחאה לנקודת מפנה חשובה. ההתפקחות והמודעות כשלעצמם ואיחוד המאבק בקהילה, מזכיר לכל צעיר וצעירה שהם לא לבד – אנחנו אתכם, אנחנו ביחד!
אנחנו נפלס את הדרך כך שהילדים שלנו ירגישו כאן בבית בישראל שווים בין שווים, בעלי חובות וזכויות.
אני יודעת שלרבים ובעיקר לפעילים החברתיים שהיו בלב המחאה זה השאיר צלקת לכל החיים. למרות זאת, אני מקווה שאתם זוכרים כל יום שאתם חלק ממשהו מאוד חשוב ומשמעותי לשינוי המתחייב בעתיד ילדינו. אני בטוחה שהייתם מוותרים בדיוק כמוני על החוויה והעיקר רק לגדול ולחיות כאן בשקט. גם אם זה לא קרה באופן טבעי בדור שלנו, למען הילדים שלנו אנו מחויבים שזה יקרה.
ישראל 2020 לא נתן לגזענות להרים ראש, כי אנחנו נחושים וביחד ננצח.