ח"כ פנינה-טמנו שטה מציינת 5 שנים למחאה הגדולה של בני הקהילה האתיופית

3 במאי 2020

מבעד לעדשת המצלמה, דמאס פקדה, חברי עד היום. שהפך בין רגע למראת מציאות של קהילה שלמה, ברגע ההוא שבו צעיר במדים חוטף מכות נמרצות משוטרים ללא סיבה מוצדקת ומנסה לגונן על גופו הצנום. האירוע הזה חשף את הדיסוננס העמוק שבין התרומה וההקרבה לחיות כאן באהבה לארצנו שייצגו מדי צה"ל לבין הפיכתנו לשק חבטות של שוטרים מפירי חוק.

פתאום כל אותם מילים, דו"חות ודיונים שהיו בכנסת עד לאותה נקודת זמן קיבלו דמות ופנים; מחאה קשה, כואבת שעבורי היא בהחלט הייתה סוג של "מלחמת אחים" ונקודת מפנה. מה שהיה עד אז כבר לא היה אותו הדבר.

התפקחות, לקיחת אחריות, נחישות והבנה שאין פשרות ואת המציאות היה חייב לשנות.

אז מה בכל זאת קרה מאז? למעשה השתנה לא מעט. כמי שעוסקת בכך, כמעט בכל יום, אני יכולה לומר שהמחאה החשובה ההיא הניבה תוצאות בשטח לדוגמא:

  • מאז שנת 2014, בכלא אופק חלה ירידה דרסטית. למרות שיש עוד מה לשנות, כיום שוהים בכלא אופק כ-7% קטינים יוצאי אתיופיה.
  • יזמתי והובלתי להחלטה החשובה שהקימה את וועדת פלמור, בה התקיים הדיון הראשון בנושאי הגזענות והאפליה בחסות הממשלה. מסקנותיה של הוועדה הובילו להקמת היחידה במשרד המשפטים למאבק באפליה וגזענות שמטפלת בפניות, מובילה סדר יום ומשנה מדיניות במשרדי הממשלה.
  • אוישו עשרות תקנים לממונים על אפליה וגזענות במשרדים השונים.
  • עשרות תיקים פליליים נסגרו בהובלת נשיא המדינה ושרת המשפטים.
  • היום קיים יותר פיקוח על תפקוד המשטרה ומח"ש. המשטרה מבינה כי יוצאי אתיופים, שחורים, הם לא עוד החשוד המיידי.
  • התקשורת עסקה ומסקרת בנושא באופן אינטנסיבי, לעתים באופן מדויק ולעתים אף חוטאת למציאות.

למרות ואף על פי, לצערנו גם השנה האחרונה הזכירה לנו שהדרך לצדק עוד ארוכה. הנער סלומון טקה ז"ל נורה למוות ביוני 2019 בידי שוטר, התחזיות הפסימיות התגשמו. יהי זכרו ברוך, ולצדק בתיק הזה אנחנו עוד מחכים.

חשוב לי לומר, למרות הקושי שהקהילה חוותה לפני ואחרי 2015, עשינו דרך ארוכה שלצידה גם שינויים לא מועטים אשר הפכו את המחאה לנקודת מפנה חשובה. ההתפקחות והמודעות כשלעצמם ואיחוד המאבק בקהילה, מזכיר לכל צעיר וצעירה שהם לא לבד – אנחנו אתכם, אנחנו ביחד!

אנחנו נפלס את הדרך כך שהילדים שלנו ירגישו כאן בבית בישראל שווים בין שווים, בעלי חובות וזכויות.

אני יודעת שלרבים ובעיקר לפעילים החברתיים שהיו בלב המחאה זה השאיר צלקת לכל החיים. למרות זאת, אני מקווה שאתם זוכרים כל יום שאתם חלק ממשהו מאוד חשוב ומשמעותי לשינוי המתחייב בעתיד ילדינו. אני בטוחה שהייתם מוותרים בדיוק כמוני על החוויה והעיקר רק לגדול ולחיות כאן בשקט. גם אם זה לא קרה באופן טבעי בדור שלנו, למען הילדים שלנו אנו מחויבים שזה יקרה.

ישראל 2020 לא נתן לגזענות להרים ראש, כי אנחנו נחושים וביחד ננצח.

האתר שאתה גולש בו עשוי להשתמש בעוגיות (קוקיז) ובטכנולוגיות דומות. על ידי כניסה לאתר אתה מאשר את תנאי השימוש הכוללים שימוש בעוגיות (קוקיז). אישור

חדשות ועדכונים

יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ: ״דיון חירום בנושא קריסת משרתי המילואים ומשפחותיהם״. תנו לזה רגע לשקוע, לכותרת הזו. זה נושא הדיון שהתנהל אתמול בבוקר בכנסת, בוועדה לפיתוח ולחיזוק הנגב והגליל, ביוזמת ראש הוועדה ח״כ מיכאל ביטון. זה דיון חשוב. אבל במדינה מתוקנת, הוא פשוט לא מתקיים. במדינה מתוקנת, לא היינו צריכים להביא לכנסת את משפחות משרתי המילואים שקורסות תחת הנטל כדי שיוכלו להשמיע את קולן, כדי לאפשר להן מקום לזעוק מדם ליבן. מדינה מתוקנת הייתה עושה כבר מזמן את הדבר המובן מאליו, ופשוט דואגת להם, כבר מהיום הראשון. היא הייתה דואגת להם למעטפת בכלל התחומים, ואומרת להם – ״אתם משלמים מחיר יקר כל כך, ואנחנו כאן, ונדאג לכם״. ישבתי שם מולם אתמול והתביישתי. התביישתי בעיקר בגלל הפער העצום בין הפעילות של לוחמינו הגיבורים בשבע הזירות, לבין מה שקורה כאן בכנסת. הפער שבין לוחמינו, שנמצאים בטנק, בספינה ובמארבים ביחד, ללא הבדלים – לבין הניסיון של הקואליציה לקרוע אותנו בתוך הבית.

12 בנובמבר 2024

ח"כ חילי טרופר: "חבר הכנסת אריה דרעי אמר היום כי “בשבועות הקרובים נוכל להסדיר שבני הישיבות יוכלו לשבת ללמוד ללא הפרעה, ללא בעיות של צווים”. בשבועות הקרובים כן ישלחו צווים למילואימניקים בפעם הרביעית או החמישית בתוך שנה, והם יקראו ויקרעו מתוך משפחתם, פרנסתם וחייהם כדי להגן על המדינה. בשבועות הקרובים שוב יוארך שירותם של לוחמים בסדיר, שנלחמו בתוך שנה אחת בעזה ובג’נין ובלבנון. הם ימשיכו להקיז את דמם למען העם והארץ. במדינה אחת יהיו מי שילמדו “ללא הפרעה וללא בעיות של צווים” ומי שיסכנו את חייהם שוב ושוב. ואני תוהה כיצד עומדים מול אלוהיהם מי שמרגישים נוח לשלוח את אחיהם למלחמה ולא לוקחים בה חלק?! כיצד יש מי שנאבקים לשבת ללמוד ללא הפרעה ובלי בעיות של צווים, בזמן שאחיהם נאנקים, מסתכנים ומקריבים?! איזו תורה לומדים בישיבות החרדיות, שמאפשרת להם לראות את אחיהם הנאנקים תחת משא כבד והם אינם נחלצים לסייע?! וכמה רחוקה היא מהתורה שאני לומד בה".

14 באוקטובר 2024

ח"כ חילי טרופר: "רק לפני כמה ימים כתבה רייצ’ל פולין גולדברג, אימו של הירש ז”ל: “כשאני חושבת על הירש הגרון שלי מתחיל להיסגר והעיניים שלי מתמלאות דמעות. אני מתגעגעת אליו כל כך שהעצמות שלי כואבות. הכל כואב. הנשמה שלי צולעת כדי לעבור את הימים והלילות הארוכים… אין לי מילים בשום שפה לתאר את שלומי. מרוסקת, לא מתפקדת, מרוטשת, הפוכה, מופרת, מקוטעת, מעוותת, חסרת שמחה, טובעת…תמיד, תמיד טובעת. לאן נעלם האוויר?” ועם נפש מפורקת ובלי אוויר – רייצ’ל, ג’ון ויתר המשפחות פעלו ללא לאות, טסו בכל העולם, נכנסו בכל דלת שנפתחה ואם נסגרה בפניהם אז דרך החלון, התחננו על חיי יקיריהם, לא נחו לרגע מתוך מחויבות עמוקה, אהבה עצומה וגעגועים עד שהעצמות כואבות. הם האמינו שיקיריהם ישובו בחיים. והנה, אמש הובאו גופותיהם של הירש, עדן ירושלמי, כרמל גת, אלמוג סרוסי, אורי דנינו ואלכס לובנוב אחרי שנרצחו בידי מרצחי החמאס האיומים. האחים והאחיות שלנו הוצאו להורג אחרי חודשים ארוכים של גיהנום.

1 בספטמבר 2024

בין עם ישראל לעדה הדרוזית כרותה ברית אחים חזקה, ברית שהלכה והתהדקה מאז ה-7 באוקטובר. בניה הגיבורים, לוחמים אמיצים, שדהרו לחזית בשבת השחורה וממשיכים להילחם מאז בגבורה ונחישות בכל החזיתות. בחודשים מאז, בכל שבעה וביקור ניחומים אצל משפחות שכולות מהעדה הדרוזית אנחנו שומעים מהם על המסירות חסרת הפשרות למדינת ישראל וביטחונה, על הנכונות להקריב בשדה הקרב, ותחושת השייכות העמוקה. אך לצערינו אנחנו נאלצים עדיין לשמוע גם על העלבון ועל האפליה המבישה בקשר אליהם והתביעה הצודקת לתקן את החוק הקיים כך שייראה בעדה הדרוזית כשווה. שווה לא רק בשדה במלחמה, לא רק ברית דמים, אלא ברית חיים. היום העלה חברינו ח”כ אלון שוסטר את הצעת החוק שלו לתיקון חוק הלאום והוספה של ערך השוויון ברוח מגילת העצמאות, אך לצערנו הקואליציה הפילה אותו והחוק לא עבר. נמשיך להאבק למען העדה הדרוזית, סיעת המחנה הממלכתי מחויבת לא רק לברית הדמים בינינו אלא גם לברית החיים.

3 ביולי 2024

יו"ר המחנה הממלכתי ח"כ בני גנץ: ״ומתוך האדמה המדממת, רגליי ננעצו, הכו שורשים״ בשבת ההיא, בין שבילי הקיבוץ שרק יום קודם לכן עוד התרוצצו בהם ילדים שובבים ומאושרים, רמי גולד, חבר הקיבוץ ומגיבורי הצנחנים במלחמת יום הכיפורים, נלחם בגבורה מול המחבלים שהגיעו לקחת לו, ולכולם, את הבית, ואת הכל. כשהגעתי אתמול לביקור נוסף בקיבוץ בארי, סיירנו גם בשכונה החדשה שנמצאת בבנייה וצפויה להכיל מעל 50 בתים חדשים. הוא הצביע על כביש הגישה החדש שנסלל רק לאחרונה ואמר משפט אחד שריגש אותי – ״תסתכל על זה. זה לא כביש, זו יציקה של תקווה״. בקיבוץ בארי של אחרי השבעה באוקטובר, לא סוללים סתם כבישים, לא בונים עוד בתים ולא יוצקים סתם בטון. יוצקים תקווה וחלומות חדשים. כל בית שיקום וכל שביל שייסלל במקום מה שחרב, עבורם, הם הרבה יותר מ״פרויקט התחדשות״. הם לא מוותרים, ובנחישות, מתוך ההריסות, הם בונים עתיד, נועצים רגליים, ומכים שורשים. הם רואים בכך את משימת חייהם, ועלינו, כמדינה וכחברה, לראות זאת בדיוק כך – בבארי, ובנגב המערבי כולו. זה הניצחון האמיתי".

28 ביוני 2024

צעירי כחול לבן

הצטרפו לדור העתיד של כחול לבן והמדינה.

הסיפור שלנו

בואו לשמוע איך הכל התחיל.

חדשות ועדכונים

התעדכנו בכל מה שקורה וכל מה שחדש.

גם אתם מרגישים שחייבים להתקדם?

הצטרפו אלינו!

אייקון וי
אייקון וי

רוצים להישאר מעודכנים? עקבו אחרינו ברשתות